Loading...

(מאמר דעה) רפואת צמחים ספורטיבית

admin

במאמר זה אסקור את אפשרויות הטיפול והתמיכה של רפואת הצמחים הקלינית בספורטאי. אולם, בטרם נעסוק בצמחי המרפא גופם נתמקד, ראשית, בסוגים שונים של פעילות ספורטיבית ושל ספורטאים. שני סוגי פעילות הבסיסיים:

• פעילות אירובית: זוהי פעילות גופנית הכוללת מאמץ גופני תת-מרבי, המפעיל קבוצות שרירים גדולות למשך פרקי זמן ממושכים. פעילות אירובית מעלה את צריכת החמצן בגוף ומגבירה את קצב הלב, המספק את החמצן הדרוש לשרירים. לדוגמה: ריצה, שחייה, רכיבת אופניים.

• פעילות אנאירובית: זוהי פעילות קצרת טווח בעוצמה גבוהה, המנצלת אנרגיה השמורה בשריר בצורה של גליקולן לצורך ביצוע הפעולה, ללא צריכת חמצן. פעילות אנאירובית תורמת לחיזוק מסת השריר ומשפרת את מהירות התגובה שלו. בנוסף, היא משפרת את צפיפות העצם. דוגמה מתבקשת: הרמת משקולות.

בנוסף להגדרת סוג הפעילות, יש לאפיין את העוסק בספורט על פי קריטריונים מקובלים: בראש הפירמידה נמצאים כמובן הספורטאים המקצוענים, שפעילות גופנית היא עיסוקם העיקרי. למרות עובדת היותם של העוסקים בספורט מקצועני חשופים יותר לפציעות, עדיין עשוי אורח חיים נכון הכולל מנוחה, תזונה נכונה ושימוש מושכל בתוספי תזונה וצמחי מרפא למנוע חלק גדול מהפציעות.

לצד הספורטאים המקצוענים נמצאים הספורטאים החובבים. אלה עוסקים בפעילות ספורטיבית 4-6 פעמים בשבוע. רכיבת אופניים, טריאתלון, אומנויות לחימה והרמת משקולות בחדרי כושר, נהפכו בשנים האחרונות לענפי ספורט פופולאריים ביותר בקרב האוכלוסיה הבוגרת. פעילות זו משתלבת לעתים קרובות באורח חיים אינטנסיבי במיוחד, הכולל עבודה וניהול חיים מלאים מעבר לפעילות הגופנית. עניין זה הופך את אותם חובבים לחשופים לפציעות אף יותר מהספורטאי המקצועני, שכן אין ביכולתם לאפשר לגוף את זמן המנוחה לו הוא זקוק, ולעתים קרובות אף התמיכה התזונתית אצלם לוקה בחסר.

לעומתם, בקרב העוסקים בפעילות גופנית מאוזנת הנמשכת כשעה 3 פעמים בשבוע בממוצע, אחוז הפציעות שואף לאפס. זהו אורח החיים הנחשב למאוזן ביותר. בתחתית הרשימה נמצאים העוסקים בפעילות שאינה סדירה, 0-2 פעמים בשבוע. זהו המקור לחלק מפציעות הספורט המסוכנות ביותר. משחק הכדורגל של סוף השבוע או חופשת הסקי השנתית עלולים להסתיים בפציעות חמורות.

אדפטוגנים: לתמיכה ולמניעה

ידוע כיום, שחלק גדול מפגיעות הספורט קשור באופן הדוק לעומס יתר ולשחיקה מנטלית. כתגובה למצבי דחק (פיזיים ומנטליים), מייצר הגוף הורמוני דחק מבלוטת יותרת הכליה. אלו הם הגלוקוקורטיקואידים (קורטיזול) והמינרלוקורטיקואידים (אלדוסטרון). מצבי דחק ממושכים שוחקים את יותרת הכליה ואת יכולת ההסתגלות וההתמודדות של הגוף, דבר החושף את גופו של הספורטאי לפציעות שונות ועלול אף להחליש את תפקוד המערכת החיסונית.

הצמחים העיקריים אשר תומכים בפעילות יותרת הכליה מוגדרים כאדפטוגנים: הם משפרים את יכולת האדפטציה של האורגניזם האנושי, כלומר משפרים עמידות ויכולת הסתגלות. למעשה, משפרים הצמחים את מה שמוגדר כתגובה אדרנלית למצבי דחק (stress) מתמשכים, הגורמים להתשה של בלוטה זו. שחיקת יותרת הכליה גורמת לירידה הדרגתית בתנגודת הטבעית של הגוף ובעקבותיה להופעת ליקויים כרוניים, המאופיינים במקרים רבים בתהליכים דלקתיים כרוניים וברגישות מוגברת להשפעתם של גורמים מזהמים פתוגניים. צמחי מרפא אדפטוגניים משפרים גם את היכולת הפיזית והמנטלית, אם כי להשפעה זו מתייחסים בדרך כלל כהשפעה מאתנת (tonic).

המשותף מבחינה כימית לאדפטוגנים מתגלם בתרכובות פיטו-כימיות הנקראות ספונינים טריטרפנואידיים. לתרכובות אלו מבנה מולקולרי דומה מאוד למבנה של הורמוני יותרת הכליה, ויש להם השפעה מורכבת על בלוטה זו, אותה ניתן להגדיר כהשפעה תומכת ומאזנת. האדפטוגנים משמשים לטיפול במחלות רעלניות דלקתיות כרוניות כנוגדי דלקת, ולשיפור העמידות והיכולת האתלטית.

כבר בשנות השבעים המוקדמות עסקו מחקרים רבים בפעילות האדפטוגנית של צמחי מרפא, ובראשם הג'ינסנג הסיבירי (Eleutherococcus senticosus) והג'ינסנג הקוריאני (Panax ginseng). בחלק מהמחקרים השתתפו ספורטאים אולימפיים ובהם הוכחה מעל לכל ספק תרומתם של הצמחים האדפטוגנים לשיפור יכולת העמידות והתמדה, לקיצור זמן ההתאוששות, להגברת ניצולת החמצן ולשיפור הישגי הספורטאים. בענפי ספורט הדורשים מאמץ גופני רב ביותר, דוגמת תחרות "איש הברזל" הכוללת כ-4.5 ק"מ שחייה, 120 ק"מ רכיבת אופניים ולקינוח ריצת מרתון בת 40 ק"מ, או תחרויות אופניים סיזיפיות דוגמת הטור-דה-פראנס, מנסים הספורטאים להעלות את כמות תאי הדם האדומים בגופם, ועל-ידי כך את ניצולת החמצן. ניתן להשיג מטרה זו באופן חוקי בעזרת צמחי מרפא אדפטוגנים, ובאופן שאינו חוקי באמצעות עירויים של מנות דם, אשר לעתים נלקחו מגופו של הספורטאי מספר חודשים קודם לכן.

האדפטוגנים, אם כך, הם קבוצת הצמחים העיקרית המשמשת לתחזוקת גופו של הספורטאי ולמניעת פציעות. נמנה מספר צמחי מרפא אדפטוגנים רלוונטיים נוספים:

וויתניה משכרת (Withania somnifera)
רודיולה (Rhodiola rosea)
קודונופסיס (Codonopsis pilosula)
גודוצ'י (Tinospora cordifolia)
רפונטיקום (Rhaponticum carthemoides)

מובן שיש להתאים הצמחים באופן אישי ומשתנה בהתאם לצורכי הספורטאי. העדינים שבהם, כמו הוויתניה למשל, יכולים לשמש את הספורטאי על בסיס קבוע באופן יומיומי, ואילו הפעילים יותר, דוגמת ג'ינסנג קוריאני, משמשים לפרקי זמן קצרים וממוקדים.

הטיפול המקומי בפציעות ספורט

פציעות הספורט הן חלק בלתי נפרד מהעיסוק בפעילות ספורטיבית. למעשה, כמעט לא קיים אדם העוסק בספורט באופן מקצועי או חובב לאורך תקופה ארוכה יחסית, שלא סבל מפציעת ספורט זו או אחרת. קיימים שני סוגים עיקריים של פציעות ספורט:

• פציעות טראומטיות (traumatic injury) דוגמת נקעים, פריקות כתף, קרע ברצועה צולבת בברך ופציעות גב.

• פציעות שיש להן זיקה לשחיקה או לשימוש יתר (overuse injury) באיבר מסוים, המתרחשות עקב ירידה ביכולת הגוף להתמודד עם המאמץ. פציעות אלה נוצרות עקב מאמץ מחזורי, בתדירות קבועה או משתנה, והן דורשות תקופות החלמה ממושכות. דוגמאות: שברי מאמץ, שחיקת סחוסים, דלקות בגידים ודלקות בלוחות הגידול של העצמות.

לדעתי, צמחי מרפא או תכשירים רפואיים (בעיקר תכשירים נוגדי כאב ודלקת) מספקים אך מענה חלקי וסימפטומטי לסוג זה של פגיעות ועל כן, בעיקר בפציעות כרוניות, יש לשלב שיטות טיפול שונות דוגמת פיזיותרפיה אצל מומחים לפציעות ספורט, דיקור סיני ושיטת פלדנקרייז.

 

צמחי מרפא רבים יכולים לטפל בכאב, בתהליכים דלקתיים, בשטפי דם, בטראומות ובחבלות. להלן מספר דוגמאות:

ארניקה (Arnica Montana)

מקובל להשתמש בארניקה בקרם, בג'ל או בקומפרסים מקומיים, לטיפול בחבלות, בשטפי-דם ובנקעים. מומלץ להשתמש קרוב ככל שניתן לזמן הפגיעה במקביל לשימוש מקומי בקרח. יש להימנע משימוש חיצוני בצמח על רקמה רירית או על רקמה פצועה (חתכים).

מחקרים הראו כי למרכיבים ססקוויטרפנים לקטוניים שבצמח פעילות נוגדת דלקת, המתחוללת באמצעות מנגנונים אימונולוגיים. אחד הפעילים שבחומרים אלו הוא הלנלין.1 במחקר קליני פתוח, שנערך במשך 6 שבועות בהשתתפות 79 חולי דלקת מפרקים ניוונית (OA) של הברך, נבדקה השפעת יישום חיצוני של ג'ל ארניקה במקרים שדורגו כקלים עד בינוניים בחומרתם. התכשיר הוכח כבטוח לשימוש, יעיל ובעל מעט תופעות לוואי. 87% מבין משתתפי הניסוי דירגו את התכשיר "טוב" או "די טוב". דוּוחו 5 תופעות מקומיות, בכללן מקרה בודד של תגובה אלרגית לחומר.2

ערער (Jniperus communis)

מקובל להשתמש בערער בעיקר כקרם לטיפול בדלקות באזורים שונים של הגוף. נחשב ספציפי לטיפול בברכיים, בעיקר לשחיקת סחוסים, הגורמים לכאב ודלקת.

מחקר מעבדתי מ-1995 מצביע על השפעה נוגדת דלקת של הצמח, אשר גרם לעיכוב ייצור פרוסטגלנדינים וגורם משפעל טסיות.3 מחקר נוסף הדגים בעכברים, כי שימוש בתכשיר המכיל 5% שמן ערער גרם לירידה ברמות סמנים דלקתיים דוגמת PGE2, 6-keto-PGF1alpha, TXB2, להעלאת רמות TNF-alpha ולירידה ברמות המתווכים Interleukin-6/104

פלפלת (Capsicum minimum)

ברפואת הצמחים המודרנית מיוחסת לצמח עוצמת פעילות גבוהה והוא משמש בעיקר לטיפול חיצוני בדלקות ובכאבים של מערכת השלד. הצמח נחשב למחמם, מאלחש ומשפר זרימת דם היקפית. השימוש בו חיצוני, במשחות, בשמן ובקומפרסים. הצמח מתאים במיוחד למריחה מעל גבי אזורים כואבים ומודלקים לפני פעילות, במטרה לחמם את המקום הכואב.

ניסוי קליני גרמני (2001) אקראי וכפול סמיות, בדק את ההשפעה של פלסטר המכיל את הצמח על 154 בני אדם שסבלו מכאבים לא ספציפיים בגב, במשך 3 שבועות ובהשוואה לפלסבו. רק מטופלים אשר הציגו שיפור של 30% או יותר במדדים שונים של כאב, הוגדרו כמגיבים לטיפול. נמצא כי בקבוצת המחקר 60.8% מהמטופלים הגיבו לטיפול, בהשוואה ל-42.1% בלבד בקבוצת הביקורת. תופעות לוואי, בעיקר קלות ולא מזיקות, דוּוחו ב-15 מהמטופלים בצמח, לעומת 9 בקבוצת הביקורת.5

פיגם ריחני (Ruta graveolans)

מקובל להשתמש בשמן המופק מעלי הפיגם לטיפול בדלקות מפרקים ובכאבי שרירים.

במחקר מעבדה הודי (2006) נצפתה פעילות נוגדת דלקת של תמצית הצמח בתנאי מעבדה. התמצית בלמה ייצור NO בעקבות חשיפת תאים מאקרופאגים של עכברים לליפופוליסכרידים, הגורמים לתגובה דלקתית על ידי המרצת הייצור של NO. נמצא כי התמצית גרמה לעיכוב בביטוי הגן iNOS בתאים המאקרופאגים ולירידה בביטוי הגן COX-2. בתהליך התגובה הדלקתית מובילות רמות ביטוי גבוהות של iNOS ו- COX-2 לייצור מתווכים פרו-דלקתיים, בעיקר NO ופרוסטגלנדינים, בהתאמה. עיכוב שני מתווכי דלקת אלו על ידי תמצית פיגם מסביר את מנגנון הפעולה של הצמח כנוגד דלקת.6

• הערה: ראוי לציין ששימוש פנימי בפיגם במינון גבוה עלול להיות רעיל.

 

סינפיטון - קומפרי (.Symphytum off)

צמח הקומפרי נמצא בשימוש רפואי מאות שנים. הוא זכה לפופולריות מחודשת לאחר שנמצא כי שורשיו ועליו מכילים כמות גבוהה של החומר allantoin, המעודד התחדשות רקמות ומזרז ריפוי כיבים. בנוסף נחשב הצמח לנוגד דלקת. בשימוש חיצוני (קרם/ג'ל/קומפרס) ופנימי, הצמח מטפל בנקעים ומזרז ריפוי שברים. שימוש פנימי ממושך במינון גבוה בצמח עלול לפגוע בכבד בשל האלקלואידים הפירוזליזידיניים שבו.

ניסוי קליני גרמני (2007) אקראי וכפול סמיות בדק את ההשפעה של משחה המבוססת על תמצית שורשי הצמח על 220 חולי דלקת מפרקים ניוונית (OA) של הברך. הטיפול ניתן 3 פעמים ביום נמשך 3 שבועות. התוצאות הראו יעילות משמעותית של המשחה בהשוואה לפלסבו: מצב המטופלים השתפר בכל המדדים שנבדקו, והפער בין קבוצת הניסוי לקבוצת הביקורת גדל ביחס ישר לזמן שחלף מתחילת הניסוי. משחת קומפרי הפחיתה כאב, שיפרה את תנועת הברך ושיפרה את איכות חיי המטופלים.7

בניסוי קודם של קבוצת המחקר הגרמנית (2005), שהיה אקראי ונערך בתנאי סימיון (single blind), נבדקה ההשפעה של משחה המבוססת על תמצית משורשי קומפרי בהשוואה לג'ל שהכיל תרופה סינתטית בשם diclofenac diethylamine salt, בטיפול בנקע חד-צדדי בקרסול. הניסוי כלל 164 משתתפים והטיפול נמשך 7 ימים וניתן 4 פעמים ביום. המדדים שנבדקו היו כאב בתגובה ללחץ מקומי, נפיחות המפרק, כאב במנוחה ובתנועה, תנועתיות המפרק הפגוע, מידת השימוש במשככי כאבים וכן הערכה כללית של המטופלים ושל הרופאים לגבי יעילות וסבילות הטיפול. המסקנות לאחר שקלול כל המדדים שנבדקו הן, כי לא רק שהטיפול הצמחי לא נפל מהטיפול התרופתי, אלא שככל הנראה הוא היה אף יעיל יותר.8

ניסוי קליני שנערך בצ'כיה (2005) מצא, כי קרם שהכיל 10% תמצית מימית-אלכוהולית של עלים מהצמח, הייתה יעילה בטיפול בכאבי גב תחתון ועליון. הניסוי כלל 215 משתתפים בתנאי סימיון כפול, אשר חולקו באופן אקראי לקבוצות. קבוצת הביקורת קיבלה קרם דומה בריכוז של 1% בלבד. מסקנות המחקר מבוססות על תוצאות על פי מדדים מקובלים שונים של כאב במנוחה ובתנועה, וכן על שיפור בתפקוד.9

ניסויים מצביעים על פעילותו נוגדת-הדלקת של הצמח, אשר הודגמה הן בתנאי מעבדה והן בגוף החי. פעילות זו מיוחסת בחלקה לחומצה הרוזמרינית שהצמח מכיל.10

המאמר פורסם לראשונה ב"קול הנטורופתיה", גיליון מס. 27

לכל המאמרים