אכיניצאה הינו שיח פרחוני יפייפה שיש בו 9 מינים שונים אך רובם אינם בשימושים רפואיים. המין הרפואי אותו אנו מתארים כאן הוא בעל פריחה הצבע סגול לילך עם פרחים בעלי 20 עלי כותרת וכדור אבקנים כתום-אדום-חום והינה ממשפחת המורכבים. איזור הגידול הטבעי שלו הוא ברחבי ארצות הברית.
המינים השונים של אכיניצאה נמצאים בשימוש רפואי : השורשים של אכינציאה צרת עלים הנקראת E. Angustifolia נחשבים לחלק הפעיל ביותר. שני מינים נוספים של אכינצאה רפואית הינם : אכיניצאה הארגמנית (E. Purpurea), שפרחיו הם המרשימים ביותר וכל חלקיו נהוגים בשימוש רפואי אך יותר מרבים להשתמש בעלים והפרחים. סגולותיו הרפואיות נחשבות חזקות פחות, ומחירו זול באופן יחסי; המין השלישי הוא אכיניציאה חיוורת (E. Palida) גם במקרה שלו משתמשים בשורש בלבד למטרות רפואיות.
השימוש לצורכי רפואה באכינצאה החל במאה הקודמת ע"י ילידים והתרבות אינדיאנית ששכנו החלקה הצפוני של יבשת אמריקה, וזכה לכינוי 'שורש הנחש' בעקבות הדמיון שבין שורש האנגוסטיפוליה הכהה לבין נחש. הדמיון הצורני רימז לאינדיאנים על האפשרות להשתמש בו כנגד הכשות נחשים. ואמנם, בשימוש חיצוני נהגו להשתמש בתמציות אכינצאה לטיפול בהכשות נחשים, עקרבים ומיני חרקים שונים. מרקחות של הצמח שימשו גם לנגעים בעור, לריפוי פצעים, אקנה, פריחות ופטריות. בנוסף, השתמשו בו לשיכוך כאבים ולטיפול בדלקות ובזיהומים, בסיפיליס, בטיפוס, בדיזנטריה ובטפילי מעיים אחרים, בזיהומי דם חמורים, בדלקת קרום המוח וכנוגד זיהום כללי. למרות שמספר רב של שבטים אינדיאנים עשו בצמח שימוש מורכב, אין בידי תורת צמחי המרפא העולמית מידע מדויק לגבי אופן הכנת והרכבת הפורמולות הספציפיות ששימשו לכל אחד מהנגעים. עם זאת, ידוע כי האינדיאנים שמו דגש על שימוש בתמציות המערבות חלקים שונים של צמחים ממינים שונים, וכמעט לעולם לא השתמשו בחלק אחד בלבד.
הרופאים האקלקטים של סוף המאה ה-19, שהתמחו בשילוב רפואת צמחים מסורתית ברפואה מדיצינית מערבית, הם שייבאו את האכינצאה למערב לאחר שלמדו מהאינדיאנים כיצד להכין ממנה מרקחות שונות.
באמצע המאה ה-20 החלו לחקור את הצמח באופן מדעי, בעיקר בגרמניה ובארה"ב. החוקר הידוע ביותר של הצמח היה הגרמני ואגנר, שהוכיח לראשונה, ב- 1988, כי תמצית הצמח אחראית לעלייה ניכרת בפעילות המערכת החיסונית אצל עכברים. באנליזות כימיות שנערכו בהמשך על מיני הצמח השונים, בודדו עשרות חומרים פעילים, שלגבי כל אחד מהם הוכחה פעילות ספציפית של עירור והמרצת מערכת החיסון האנושית.
מאז מחקריו של ואגנר פורסמו מאות מחקרים על הצמח, הנחשב לנחקר ביותר מבין צמחי המרפא. פרסום המחקרים ותוצאותיהם החיוביות הפכו את האכינצאה לנפוץ ביותר בשימוש, כמו כן מה שתורם לשימוש הנרחב בצמח היא זמינותו וסתגלנותו הגבוהה של הצמח לתנאי אקלים וקרקע שונים הופכת אותו לזמין ביותר, ולזול באופן יחסי.
רפואת הצמחים המודרנית מייחסת לאכינצאה עוצמת פעילות בינונית, והיא משמשת בעיקר לטיפול במחלות זיהומיות. בניגוד לדעה הרווחת, הצמח אינו מיועד על פי רוב לשימוש מניעתי או ארוך טווח.
חלקי הצמח בשימוש רפואי
שורש, עלים, פרחים - בהתאם למין שבשימוש