Loading...

המונח "טאנין" שימש לראשונה בשנת 1796 כדי להגדיר חומרים הנמצאים בצמח ובתמציות המופקות ממנו, אשר ביכולתם להתרכב עם חלבונים בעורות של חיות ולהקריש אותם. תהליך זה מונע את ריקבון העורות ומאפשר להשתמש בהם לייצור פרטי לבוש ואביזרים שונים.

הגדרה זו אינה כוללת תרכובות פנוליות פשוטות, אשר בדרך כלל נמצאות בצמחים לצד הטאנינים, דוגמת חומצה גאלית (Gallic acid) - למרות שתחת תנאים מסוימים הן עשויות להגיב באופן דומה עם חלבונים. תרכובות אלו, בעלות משקל מולקולרי נמוך, נקראות לעתים "פסאודו-טאנינים".

לרוב הטאנינים "האמיתיים" יש משקל מולקולרי בין 1000 ל- 5000, ולעתים אף עד 20000, ורבים מהם הנם גליקוזידים. דוגמא לגליקוזיד שכזה, גלוקוגאלין, ניתן לראות בתרשים.

הטאנינים גורמים לדה-נטורציה של חלבונים על-ידי פגיעה בקשרים מימניים תוך מולקולאריים. שינוי מבני זה גורם להרס החלבון, לפחות מבחינה תפקודית, להתקרשותו ולשקיעתו. הטאנינים אינם פוגעים במבנה הראשוני של החלבונים.

מתוך כל האמור לעיל, עולה כי ההגדרה "הישנה" אינה בהכרח מקיפה ומדויקת, לפחות במה שנוגע למחקר הפיטוכימי. כפי שמסתבר מתוך המידע אשר הצטבר במשך שנים של מחקר, התכונות האופייניות לטאנינים ואשר הוזכרו בתחילת הדברים נובעות מהצטברות, במולקולה בעלת גודל מתון, של מספר רב של יחידות פנוליות. למרות שעדיין נותרה עבודת מחקר למכביר עד אשר תובן במלואה הכימיה של הטאנינים, נהוג כיום לחלק את הטאנינים לשתי קבוצות: טאנינים פריקים וטאנינים דחוסים (רא' ערכים).

צמחים קשורים